<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף כג.</h2>
גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר. ופגום מיהא הוי, והאלפסי מכשירו לכהונה. ועוד האריך בפנים.
<h2>דף כה:</h2>
אשה שמיד אחר הנישואין שהרגישו אחריה שלא היתה נזהרת כל כך ולא היתה טובלת כרוב נשים שאינן מעוברות עד שגערו בה והתרוה וגיזמוה לה מאד. ואחר כך מיד היה לה וסת כרוב נשים בב' שנים ואחר כך מיד חזרה לסורה ולא טבלה תוך שנה וחצי כי אם פעם אחת. והכתמים היו נמצאים ובגדיה מלוכלכים בדמים. עד שנקפו לבו מאד והעמיד עליה עדים, ואז הודתה כדי לקבל תשובה. ואמר להם אתם עדים בלשון שהבינה וקיבלה העדות. ושוב חזרה וכפרה ואמרה "לא פעלתי און ולא הודיתי מעולם". לא מצי לקיימה ובעי להוציאה בגט ומוציאה בלא כתובה.
<h2>דף לו:</h2>
השיב הרב ר' משה בר' חסדאי זצ"ל, ששאלת דין, אחד שקידש מינקת חבירו, והוולד אין לו אלא תשעה עשר חדש, דנראה לומר דמה שיש לכהן להוציא בנושא מינקת חבירו היינו קודם ט"ו חדש, אבל לאחר ט"ו חדש או אחר י"ח חדש לא היה הכהן מגרש שיש לסמוך אדרבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה שעד שם נקרא מינקת אבל לאחרי כן לא כדאיתא פרק אע"פ. מיהו שמא ישראל היה צריך לגרש אם נשאה אפילו לאחרי כן. ועוד נראה הא דשמתינן ליה לגרש היינו דוקא שקידש במזיד, אבל אם היה שוגג שהיה סבור שאינה מניקה, או [שהוא] עם הארץ שאינו יודע שמינקת חבירו אסורה, התם לא שמתינן ליה לגרש, ואיכא תקנתא בהפרשה בלא גט. ועוד נראה כי במניקת [חבירו] לא קנסינן להוציא בגט אלא בנושא, אבל אם קידש דיי לו בהפרשה בעלמא. ודוקא בקידש תוך שלשה חדשים צריך להוציא בגט או אם ברח אמרינן עירוקיה מסתייה. ודוקא שברח מאיליו ולא שנאמר לו ברח. אבל במינקת חבירו שנישאת תוך כ"ד חדש אינו מועיל לו אפילו עירוקיה, וצריך לגרש על כרחו. ואם ישראל הוא יחזירנה אחר כ"ד חדש, ואם כהן הוא יגרשנה ואסורה לו. עד כאן דבריו.
<h2>דף לח.</h2>
אפילו יבמה האסורה להתייבם מדרבנן אינה גובה כתובתה עד שתחלוץ. יבם ויבמה שנתייבמו מרצון שניהם ואומרים שמתכוונים לשם מצוה, אין מפרידין אותם אפילו לפירוש רבינו תם זצ"ל. הא דקבעינן הילכתא דלשלישי לא תינשא לא לאיסורא ולא לודאי חששא אלא לספק חששא.
יבם שנתן כתובה ליבמתו מנכסי בעלה הראשון קודם חליצה לפי שלא רצה לייבם וגם אין דעתה להנשא עוד ולפיכך לא חששה לחלוץ, לא זכתה היבמה באותם נכסים, ואפילו הקנה לה, דקנין בטעות חוזר. וכל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. ועכשיו שגזר הגאון [רגמ"ה] על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם מייבם ברצון אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סבור אני שאין לה כתובה, ואפילו חלצה.
<h2>דף מו:</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף מז.</h2>
וגויה שספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו, פסק ראבי"ה זצ"ל שמתאבל על פיה, דנאמנת להחמיר. ואבא מרי זצ"ל פסק דהלכה כדברי המיקל באבל, ואינו נאמן גוי להחמיר במילי דאבילות. הרב ר' ישעיה זצ"ל אומר דאין גוי נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה או כשמעיד על פירות של עצמו של ערלה הן היה נאמן אם לא מטעם דלא נתכוין אלא להשביח מקחו. אבל בכל עדיות דעלמא בודאי כי אין הגוי נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפי תומו בין להקל בין להחמיר. וכל דבריו הן בטילין שעליהם נאמר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר.
<h2>דף סד:</h2>
אפילו יבמה האסורה להתייבם מדרבנן אינה גובה כתובתה עד שתחלוץ. יבם ויבמה שנתייבמו מרצון שניהם ואומרים שמתכוונים לשם מצוה, אין מפרידין אותם אפילו לפירוש רבינו תם זצ"ל. הא דקבעינן הילכתא דלשלישי לא תינשא לא לאיסורא ולא לודאי חששא אלא לספק חששא.
<h2>דף קד.</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף קיא:</h2>
יבם שנתן כתובה ליבמתו מנכסי בעלה הראשון קודם חליצה לפי שלא רצה לייבם וגם אין דעתה להנשא עוד ולפיכך לא חששה לחלוץ, לא זכתה היבמה באותם נכסים, ואפילו הקנה לה, דקנין בטעות חוזר. וכל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. ועכשיו שגזר הגאון [רגמ"ה] על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם מייבם ברצון אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סבור אני שאין לה כתובה, ואפילו חלצה.
<h2>דף קיג:</h2>
אשה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה והיא בוגרת ונשואה, ואפילו נערה ונשואה, אין לה תקנה להתגרש כלל, לא על ידי אביה ולא על ידי עצמה. אבל אם באקראי בעלמא נשטתה ונתרפאת ונשטתית ושוב נתרפאת הואיל ואין לה ווסת, אין לחוש שתחזור לשטותה מחמת תרי זימני, וכי האי גוונא לא מיקרי עיתים חלומה ועתים שוטה.
<h2>דף קטו.</h2>
ההוא גברא דבשילהי בי הילולא איתלאי נורא בי גנניה. אמרה להו דביתהו חזו גברא חריכא דשדי ופיסתא דידא דשדא. סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה. א"ל רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גברא חריכא הכא קאמרה גברא חריכא. ורב חייא בר אבין סבר גברא חריכא דשדי, אימור איניש אחרינא אתא לאצוליה ואכלתיה נורא, ופיסת ידא דשדי אימור נורא איתלי ביה ואיתייליד ביה מומא, ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא. פסק ראבי"ה זצ"ל דהלכה כרבא דשריא משום דאמר להם דברים המוכיחים דאמרה להו "חזו גברא". ואבא מרי זצ"ל פוסק כרב חייא בר אבין. ויש ספרים שגורסים, "פיסתא דידיה דשויא". פירוש שהיו מכירים בטביעות עין פס יד של החתן. ולהכי שרי רבא דבתחילת העדות, דהיינו גוף העדות שמעידין שמת, בעינן לברר הדבר ולדעת היאך הם יודעים, אם בטביעות עין מכירין בו שזהו שמת, או על פי הסימנין כמו שאמרו חכמים. וכשיתברר בכה"ג אפילו הן פסולין המעידין שרינן לה משום עיגונא ומשום דדיקא ומינסבא. ואין עידי נשים צריכים דרישה וחקירה. הילכך מה שהעיד יודמן הכהן שראה אותו מקום שנהרג יהודי, וברור לו שהוא אותו רבי אברהם שהיה עמו בעיר ובצאתו מן העיר נהרג, ובאו גוים והגידו שם במקום פלוני שוכב יהודי אחד נהרג, ולא היה שום אכסנאי בעיר שיצא מן העיר באותו יום רק הוא, ואלמנתו אומרת "ברי לי שנהרג בעלי" על פי הקול דלא פסיק, אין בעדות זו ממש, ואסורה.
<h2>דף קכב.</h2>
וגויה שספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו, פסק ראבי"ה זצ"ל שמתאבל על פיה, דנאמנת להחמיר. ואבא מרי זצ"ל פסק דהלכה כדברי המיקל באבל, ואינו נאמן גוי להחמיר במילי דאבילות. הרב ר' ישעיה זצ"ל אומר דאין גוי נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה או כשמעיד על פירות של עצמו של ערלה הן היה נאמן אם לא מטעם דלא נתכוין אלא להשביח מקחו. אבל בכל עדיות דעלמא בודאי כי אין הגוי נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפי תומו בין להקל בין להחמיר. וכל דבריו הן בטילין שעליהם נאמר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר.
<h2>דף קכב:</h2>
ההוא גברא דבשילהי בי הילולא איתלאי נורא בי גנניה. אמרה להו דביתהו חזו גברא חריכא דשדי ופיסתא דידא דשדא. סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה. א"ל רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גברא חריכא הכא קאמרה גברא חריכא. ורב חייא בר אבין סבר גברא חריכא דשדי, אימור איניש אחרינא אתא לאצוליה ואכלתיה נורא, ופיסת ידא דשדי אימור נורא איתלי ביה ואיתייליד ביה מומא, ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא. פסק ראבי"ה זצ"ל דהלכה כרבא דשריא משום דאמר להם דברים המוכיחים דאמרה להו "חזו גברא". ואבא מרי זצ"ל פוסק כרב חייא בר אבין. ויש ספרים שגורסים, "פיסתא דידיה דשויא". פירוש שהיו מכירים בטביעות עין פס יד של החתן. ולהכי שרי רבא דבתחילת העדות, דהיינו גוף העדות שמעידין שמת, בעינן לברר הדבר ולדעת היאך הם יודעים, אם בטביעות עין מכירין בו שזהו שמת, או על פי הסימנין כמו שאמרו חכמים. וכשיתברר בכה"ג אפילו הן פסולין המעידין שרינן לה משום עיגונא ומשום דדיקא ומינסבא. ואין עידי נשים צריכים דרישה וחקירה. הילכך מה שהעיד יודמן הכהן שראה אותו מקום שנהרג יהודי, וברור לו שהוא אותו רבי אברהם שהיה עמו בעיר ובצאתו מן העיר נהרג, ובאו גוים והגידו שם במקום פלוני שוכב יהודי אחד נהרג, ולא היה שום אכסנאי בעיר שיצא מן העיר באותו יום רק הוא, ואלמנתו אומרת "ברי לי שנהרג בעלי" על פי הקול דלא פסיק, אין בעדות זו ממש, ואסורה.
